ט"ו באב ידוע כ-"יום האהבה". זה לא סתם גימיק שיווקי מודרני, אלא שיום זה נודע מזמן קדום כחג, ככתוב בספר שופטים כא:יט, "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְ-ה-וָ-ה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה". במסכת תענית דף כו,ב, "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ שבהן בנות ירושלים . . . יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך".

מלבד הסיבות הידועות, יש עוד סיבה שיום זה מובחר ליום טוב וחג לישראל, אלא שהיא הרבה פחות מוכרת לרוב הציבור. היא קשורה לכניסת עם ישראל לארץ ישראל, לאחר יציאת מצרים.

שחזרו המרגלים ממשימתם אחרי 40 יום, אותה לילה הייתה אמורה להיות ליל שמחה. הבשורה (החיובית) על הארץ הייתה אמורה לעורר בעם ישראל אהבה גדולה כלפי הקב"ה, מה שהייתה מקשרת אותנו לקב"ה בקשר חזק ונצחי.

למחרת, ע"י היה מתחיל את מסעם אל ארץ ישראל, ובי"א אב, העם היה נכנס לארץ הקודש. אז הקב"ה היה מצווה למשה להכין את העם בשלשת ימי טהרה—כמו במתן תורה—ואז, בט"ו באב, הקב"ה היה מוריד משמים את בית הבחירה, מעשה ידיו, והיה מקדש את עם ישראל תחת החופה—והקב"ה עדיין מחכה לאותו יום!